בכל ארגון שנכנסתי אליו בשנה האחרונה, השאלה "מי אצלכם משתמש ב-AI" קיבלה תשובה אחת מההנהלה ותשובה אחרת לגמרי מהשטח. ההנהלה אומרת "יש לנו פיילוט קטן במחלקה אחת". השטח אומר, בלי להתבייש, שכולם משתמשים כבר שנה, מהטלפון הפרטי, ושזה מה שמאפשר להם לעמוד בעומס.
שניהם צודקים. וזאת בדיוק הבעיה.
Shadow AI הוא לא עובד זדוני. זה עובד טוב שמנסה לסיים את היום. הוא מדביק פסקה מחוזה כדי לקבל ניסוח, מעלה קובץ אקסל עם נתוני לקוחות כדי לקבל סיכום, מבקש מהמודל לנסח מכתב לרגולטור ומצרף את המסמך המקורי. הוא לא חושב על זה כעל העברת מידע החוצה. מבחינתו זה כמו מחשבון.
הנתונים כבר לא משאירים מקום לפרשנות
בדוח Cost of a Data Breach לשנת 2025 של IBM, שימוש לא מאושר ב-AI זוהה כגורם ב-20% מהאירועים שנבדקו, והוסיף בממוצע 670 אלף דולר לעלות האירוע. באותו דוח, 63% מהארגונים דיווחו שאין להם בכלל מדיניות ממשל AI, ו-97% מהארגונים שחוו אירוע אבטחה שקשור ל-AI דיווחו שלא היו להם בקרות גישה מתאימות למערכות האלה.
דוח ה-DBIR של Verizon לשנת 2026 ניתח 858,440 אירועי DLP שנגעו לכלי AI גנרטיביים. הממצא שהכי הפתיע אותי: 45% מעובדי הארגונים משתמשים ב-AI על מכשירים ארגוניים באופן קבוע, לעומת 15% בשנה שקדמה לה, וכשני שלישים מהפעילות הזו מתבצעת דרך חשבונות פרטיים שהארגון לא רואה ולא יכול לנהל. סוג המידע שהועלה הכי הרבה לכלים חיצוניים היה קוד מקור.
ועוד ממצא אחד מאותו דוח, שאני חושב שכל מנכ"ל צריך לתלות מול העיניים: 60% מאירועי הפנים הזדוניים ב-2026 נבעו מנוחות, לא מכוונת זדון. עובדים שהעדיפו לסיים את העבודה על פני עמידה בנוהל.
הפרדוקס הישראלי
בישראל התמונה חדה יותר מאשר כמעט בכל מקום אחר. במדד Anthropic Economic Index שפורסם בספטמבר 2025, ישראל דורגה ראשונה בעולם בעצימות השימוש ב-AI ביחס לגודל האוכלוסייה, עם ציון של 4.9. במחקר משותף של 5WPR ו-Louder שפורסם באפריל 2026 נמצא ש-95% מעובדי ההייטק הישראלים משתמשים ב-AI מדי יום.
ובצד השני של המשוואה: בדוח מבקר המדינה שפורסם ביוני 2026 נמצא שרק 18% מהגופים שנבדקו אימצו אסטרטגיה או מדיניות מסודרת בתחום הבינה המלאכותית, ו-41% פועלים ללא מסגרת פורמלית של ממשל נתונים.
זה הפער. העובדים רצים קדימה, הארגון עדיין דן. בפער הזה, כל שימוש הוא שימוש לא מבוקר.
תיקון 13 הפך את זה לעניין אישי
עד אוגוסט 2025 אפשר היה לומר שדליפת מידע היא בעיה של מחלקת ה-IT. תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות, שנכנס לתוקף בחודש זה, שינה את המשוואה. הוא הרחיב משמעותית את סמכויות האכיפה של הרשות להגנת הפרטיות, חייב מינוי ממונה על הגנת הפרטיות בגופים מסוימים, והחיל לראשונה אחריות ישירה על נושאי משרה בכירים.
ב-21 ביולי 2026 הטילה הרשות את העיצום הכספי הראשון מכוח התיקון, בסך 256,000 שקל, על גוף בריאות, בגין אי דיווח מיידי על אירוע אבטחה חמור. הרשות הדגישה שחובת הדיווח קמה מרגע היוודע האירוע, בלי להמתין לסיום הבדיקות. לפי דיווח של law.co.il מסוף יולי 2026, הרשות מנהלת מעל 100 תיקי אכיפה.
תרגמו את זה לשפה שלכם: עובד שהעלה קובץ עם מידע רפואי, פיננסי או ביומטרי לכלי חיצוני יצר אירוע דיווח. אם אין לכם מיפוי של הכלים שבשימוש, אתם גם לא יודעים שהיה אירוע, וגם לא תוכלו לדווח בזמן.
לא לחסום. לתעל
הרפלקס הראשון של רוב המנכ"לים הוא לחסום. אני מבין את הפיתוי, ואני חושב שזאת טעות. חסימה בארגון שבו העובדים כבר משתמשים לא מפחיתה שימוש, היא רק מעבירה אותו לטלפון הפרטי, שם אין לכם שום נראות. הפכתם בעיה גלויה לבעיה סמויה.
מה שאני ממליץ עליו, לפי הסדר:
מיפוי לפני מדיניות. שבועיים של הקשבה. איזה כלים באמת בשימוש, לאיזו משימה, ואיזה סוג מידע נכנס. בלי לתפוס אף אחד. המטרה היא תמונה, לא תיק.
כלי מאושר אחד לפחות, שעובד טוב. אם החלופה המאושרת גרועה מהחלופה החיצונית, העובדים יחזרו לחיצונית. חשבון ארגוני, זיהוי מרכזי, לוגים, והתחייבות בכתב של הספק שהקלט לא משמש לאימון.
רשימה קצרה של מה שאף פעם לא מודבק. לא "מידע רגיש" באופן כללי, אלא ארבעה או חמישה סוגים קונקרטיים: תעודות זהות, מידע רפואי, פרטי אשראי, חוזים חתומים, קוד מקור. אנשים זוכרים רשימה קצרה. הם לא זוכרים נוהל של 12 עמודים.
מסלול לבקשת כלי חדש, עם תשובה תוך שבוע. ברגע שהמסלול הרשמי איטי, נולד מסלול לא רשמי.
ולמידע שבאמת אסור לו לצאת, מודל מקומי. בפלטפורמה ארצית שבניתי, עיבוד תוכן רגיש נשאר בתוך הפרימטר על שרת בשליטתנו, פשוט כי הדרך הבטוחה ביותר להגן על מידע היא לא לשלוח אותו.
הבשורה הטובה היא שהמיפוי לוקח שבועיים, לא רבעון, ורוב מה שתגלו יהיה לגיטימי לחלוטין. אם אתם רוצים לעשות את המיפוי הזה בארגון שלכם ולראות את התמונה האמיתית לפני שכותבים מדיניות, דברו איתי.
